כל מה שאירע לי בהמשך נבע מהצורך העז לשמר את החוויה המרגשת והייחודית הזו, שלא תלך לאיבוד, שלא תתפוגג באוויר. התיישבתי וכתבתי שלושה דפים מלאים במידע ובבקשות. הוא הכתיב לי מסרים אל כל אחד ואחד מבני משפחתו והפציר בי להעבירם אליהם. בתוך כך היו אזהרות מפני פשיטת רגל והנחייה כיצד לפעול כדי למנוע אותה, אזהרה לאח הגדול מפני הידבקות במחלה מסוכנת, מסרים אל החברה לה עמד להינשא , ועוד.

 

לאחר לבטים קשים מאוד שהדירו שינה מעיניי, החלטתי לפנות אל האם, סיפרתי לה מה אירע. לצערי, בני המשפחה סרבו להגיע ולקבל את המסרים,

מהסיבות שלהם. במשך שלושה ימים המשיך הנפטר להפציר בי לנסות לפנות שוב אל בני משפחתו - כיוון שסירבו, הלך. לאחר שנתיים הוא שב לבקש

שאמסור את דבריו למשפחתו, אך כיוון שנתקלתי שוב בהתנגדות ובחוסר פתיחות מצדם, הוא הרפה.

 

בימים הבאים פעל התקשור שלי כקו פתוח עשרים וארבע שעות ביממה. תקשרתי יום ולילה. הרגשתי מרחפת כמו אדם שצרך סמים, הייתי באופוריה, בתחושה לא מציאותית של אירוע שעדיין לא נקלט ולא עבר עיבוד והטמעה. הייתי המומה, נרגשת. דפוסי חשיבה בם החזקתי ארבעים ושמונה שנים, התמוטטו לפתע, ונדרשתי לעשות בהם עיון ובדיקה מחדש, לשנות ולהתארגן שוב במהירות. מצד אחד נשמטה הקרקע מתחת לרגלי, אך מאידך הוצעה לי במקומה קרקע אחרת, חדשה. הייתי צריכה להסתגל למצב במהירות.

 

בבת אחת נעשיתי רגישה לאנרגיות סביבי, אנרגיות של בני אדם, של חפצים ומקומות. יכולתי להרגיש את האנרגיות ולהבחין בין אנרגיות טובות לאנרגיות רעות רק מעצם היותי סמוכה אליהן. התחלתי לראות מראות ולקבל חזיונות. עד מהרה התפתחו בי יכולות גבוהות בלא שעשיתי מאומה כדי לקדמן. מעולם לפני כן לא קראתי ספרים על רוחניות, לא למדתי בשום מקום תקשור או הילינג, לא שמעתי הרצאות ולא היה לי שום מגע מסוג זה, למעט סדנת מודעות עצמית קצרה וכמה טיפולים

אצל חברתי ההילרית, ד"ר פאינה אלחזובה.

 

עברתי מהפך רציני ועמוק כיוון שכאישה חילונית לא ידעתי מאומה על השמיים. לא ידעתי אם להאמין בקיומם של מלאכים ואלוהים. יתר על כן בהיותי בת למשפחה ניצולת שואה, שארית פליטה של רדיפות ורציחות של הנאצים, גדלתי מתוך תחושה שאין להזכיר את שם האלוהים בבית, כל שכן לא להתפלל אליו. תמיד החשבתי

את עצמי לאדם מאוד ארצי, מעשי ובעל היגיון שרגליו ניצבות על האדמה. תמיד חשבתי שרוחניות היא עניין לכמה תמהונים, אנשים מרחפים, מוזרים יוצאי-דופן.

 

מה שאירע לי התרחש במהירות, בפתאומיות ובאופן כה בלתי צפוי - שהותיר אותי מסוחררת. עד מהרה ראשי הפך למרכזיה רוחשת פניות ותקשורים. מצאתי את עצמי משוחחת עם המדריך שלי ויראן, אשר כמסתבר מלווה אותי כמדריך זה אלפי שנים, ושהתגלגל עמי יחד באחד מהגלגולים העתיקים, בתקופת יציאת ישראל ממצרים. מיד לאחר מכן הכרתי את 'מועצת החכמים שלי' שכללה שלושה מלאכים שליוו אותי כברת דרך, ולימדו אותי ריפוי. אחר כך נוצר הקשר הראשוני עם אורין שהפך למדריך שלי בשנים הבאות.

 

עם הזמן החלו להתגלות גם מדריכים אחרים שונים ובלתי צפויים, כמו "נשר גדול" שהתגלה לי כראש אינדיאני ענק ועטור נוצות. קריון שהציע דרכי טיפול, קבוצות של חוצנים מטעם ה"מועצה העליונה" שהציעו להקים מרפאה בביתי... כמו כן פגשתי במלאכים: מיכאל, רפאל, גבריאל, אריאל, אוריאל, נתנאל, עזריאל, אדון-אל, חי-אל, דניאל, שמואל, חננאל, זרובבל, שיראל...

 

עמדו לעזרתי קבוצות להדרכה ולריפוי: מרכבה, אהוה, היות, ריבה, נחמה... ואף אבות, אמהות וצדיקים כרחל, לאה, רבקה, יעקב, יוסף... ישויות אלוהיות בדרגות שונות פקדו אותי במשך השנים: יהושוע )ישו(, יהוה, בר הרחמים, אדוני, אב השלום, אב הרחמים, אב הביטחון, קודש הקודשים, הקדוש ברוך הוא, האחד והיחיד ומטטרון יהוה - שהנו המדריך שלי בשנה האחרונה. כולם הדריכו, לימדו, טיפלו, עזרו, תמכו, הגנו ורפאו אותי יום ולילה. הם ניצבו לצדי בכל עת.

 

הימים נכנסו לשגרה מיוחדת במינה: בכל בוקר כשהתעוררתי, קדמו אותי המדריכים ב"בוקר טוב מרגלית", ומיד אחר כך הייתי מתייצבת ללימודים ב"אוניברסיטה של המלאכים" שלי עם דפים ומחברות, עטים ועפרונות, ללימודים שנמשכו לעתים עד שעות הלילה המאוחרות. המלאכים והאלוהים קיבלו בחיי מקום של כבוד ואהבה, השיחות עמם הפכו טבעיות, ונוכחותם מוחשית ומציאותית ביותר.

 

במשך שבע שנים העבירו לי כולם את השיעורים, סודות הריפוי, הטכניקות, המדיטציות והתרגילים, שהלכו והצטברו יחד לקורס השלם של הריפוי הרוחני אותו אני שמחה לחלוק ולהעביר הלאה באהבה רבה באמצעות הספרים שלי לכל מי שחפץ לקחת חלק בנס הגדול של ימינו.

 

הקשר עם השמיים עיגן אותי, העניק לי שורשים, כיוון ומשמעות לחיי. המדריכים ענו על כל שאלותיי בסבלנות אין קץ והעניקו טיפולים לי, לבני משפחתי ולכל מי שבקשתי לסייע לו. מעולם לא נתקלתי בסירוב או בדחייה. התקשור פתח בפני אפשרויות אין-סופיות. בראש ובראשונה, התאפשר לי הקשר המבורך והמרגש עם אבי ז"ל, ג'ורג' רומן, שנפטר בשנת 1983 מסרטן הריאות. אבי שהחשבתי אותו כל ימי לידיד הנפש שלי וכאדם הקרוב אלי ביותר, חסר לי עד כאב כל אותן שנים. והנה אני משוחחת אתו בכל הזדמנות... פצעיי החלו להירפא...חסכים - להתמלא... הלימוד פקח את עיני, סילק פחדים וחרדות שהיו חלק נכבד באישיותי כל ימי חיי, והעניק לי סיפוק וביטחון עצמי ששום דבר אחר בחיי לא הביא. חיי הפכו חגיגה, סדרה של נסים ונפלאות, אגדה קסומה...

 

עוד בתחילת הדרך באחד הלילות, בשעה שתיים לפנות בוקר, העירוני המדריכים בהודעה בהולה: "מרגלית, התקשרי אל אמך והעירי אותה!!! זה דחוף ביותר, עניין של חיים ומוות. היא קרובה מרחק דקות אחדות מ'גלישה'!!!" מבוהלת ורועדת, התקשרתי...בתי הגדולה רז שהתגוררה אצל סבתה, ענתה אחרי מה שנראה לי נצח נצחים. לפי בקשתי, היא ניסתה להעיר את אמי במאמצים מרובים במשך כמה דקות, עד שהצליחה. אמי הייתה מבולבלת, חסרת אוריינטציה ונשמעה מסוממת. לאחר שיחה קצרה הנחתי לה לשוב להירדם. כששאלתי את המדריכים מה אירע כאן? הם הסבירו לי שאמי בלעה 'קוקטייל' של תרופות נוגדות במינון גבוה, וכמעט נפטרה. מיותר לציין שבאותו הלילה כמעט לא עצמתי עין.

 

למחרת בבוקר שוחחתי עם אמי. היא לא זכרה דבר וחצי דבר מאירועי הלילה. אך כאשר דובבתי אותה, הודתה כי שכחה לקחת בבוקר ובצהרים את התרופות הרגילות שלה, והחליטה שיהיה זה רעיון טוב לקחת את כולן יחד בערב...!!!

 

וזה אינו הנס היחידי שחוללו המלאכים: באחד הערבים, לפני כשנה, בשעת נהיגה במכוניתי, פנה אלי מטטרון יהוה והודיע: "מרגלית, אני עומד לעשות לך נס!!!". שמחתי והתרגשתי מאוד. הייתי בטוחה שהכוונה למטופלת שלי, חולת סרטן, שעמדה להגיע למחרת... ואולם מה שאירע היה מדהים עוד יותר: למחרת בערב, ללא כל התראה מראש, נתקף בעלי צביקה באירוע מוחי מלווה בהתקף אפילפטי. כיוון שמדובר באדם צעיר ובריא לחלוטין שמעולם לא חלה, הייתה התרחשות בלתי צפויה זו טראומטית מאוד. צביקה צנח על הרצפה מחרחר, ופיו העלה קצף. כארבעים דקות שכב ללא הכרה. נשימתו כמעט פסקה לחלוטין. צבעו היה כהה, ואחר כך התחלף לחיוורון מוות. האמבולנס התעכב, משום מה, ולא הגיע במשך כל הזמן הזה.

 

בלבי כבר השלמתי עם הגרוע ביותר. לפתע, דקה לפני שנכנסו אנשי העזרה הראשונה, פקח צביקה את עיניו והתיישב כתינוק שזה עתה נולד. הוא היה מבולבל, אך התאושש לאט ודיבר לעניין. שום נזק או פגיעה לא נראו לעין. בבדיקות ובצילומים בבית החולים נראה בבירור שטף דם מוחי בדרגה בינונית. האירוע היה חמור מאוד. רופאים ואחיות שבו ואמרו כל העת: "זה ממש נס שיצא ללא שום פגיעה!!!"

אכן נס!!!